פרק א' ב'-מצות סנדקאות הוא מצוה גדולה במאוד. במדרש שוחר טוב, החזק מגן וצינה, אמר דוד להקב"ה, במה שאתה עושה לי אני משבחך בכל אברי אשר בי, בראש אני מניח תפילין, בשערי לא תקיפו, בירכי אני עושה סנדקות לילדים הנימולים, וצריך לחפש אחר יהודי כשר לעשותו סנדק, דהוא הבעל ברית, הסנדק נקרא אחד מבעלי הברית כדי שיבא אליהו ז"ל, וישב על הקתדרא כסא מכוסה במעיל אצל בעל ברית. וצריך לחזור גם כן אחר אדם כשר למול, כדאיתא במדרש המול ימול, יבא טהור ויטפל עם הטהור, ולא יקח מוהל באהבת אדם, רק אומן ומוחזק לכך. והחסיד מהר"י סג"ל כשנעשה הוא בעל ברית, סנדק היה נוהג לרחוץ ולטבול עצמו להחזיק התינוק בטהרה לברית, ואמר גדול מצות בעל ברית ממצות המוהל, מפני שרגליו דומה למזבח כאילו מקטיר קטורת לשמים. ומאותו טעם כתב רבינו פרץ ז"ל, מה שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד פעמים ושלש, רק לכל בן בורר בעל ברית סנדק אחר, משום דאתמר פרק שני דיומא (כו, א), כהן שהקטיר קטורת פעם אחת לא שינה עוד לעולם, לחזור ולהקטיר קטורת מפני שהקטורת היה מעשיר, דכתיב ישימו קטורה באפך, וסמיך ליה ברך ה' חילו, לפיכך בכל פעם היו מעשרין כהן אחר, הכי נמי לא שנא.

ומטעם זה דגדול בעל ברית יותר ממוהל, אמר מהר"י סג"ל דמקדימין אותו בקריאת התורה קודם המוהל. ונראה "דהמוהל ראוי גם כן לטבול", ומכל שכן הוא, דהא הוא במקום הכהן העובד עבודה, כי דם מילה במקום דם קרבן ויותר במעלה, בסוד אדם כי יקריב מכם. ועל כן מילה ביום הח', כמו שנאמר בקרבן, מיום השמיני והלאה ירצה (ויקרא כב, כז). נמצא המוהל במקום הכהן העובד, והסנדק הוא מזבח: (ספר השל"ה הקדוש מסכת חולין פרק נר מצוה)

=== פרק ג' י"ב'- המהרם אלשקר הביא ירושלמי וז"ל ר' אבא אמר מאן דאעיל בריה לקרבנא דא מי שמכניס את בנו לקרבן זה והיינו למילה איהו מקרב ליה ולא על ידא אוחרא החוב על האב לקיים מצוה זו, דהא בקרבן כתיב וההוכחה מהפסוק והקריבו לפני ה' והקריב אותו לאשם והקריבו אותו על ירך המזבח הוא ולא אוחרא אוף האי קורבנא איהו מקריב ליה ולא שליחא אוחרא כשם שבשאר קרבנות כתוב שהמצוה עליו להשתדל במצוה זו כך במצות המילה עליו להשתדל לקים מצוה זו. ובשעתא דמקרב ליה מברך עד לא יתגזר וכשמגיש האב לסנדק את הבן, מברך את הברכה להכניסו בבריתו של אברהם וכו' לפני המילה (וכן נוהגין בני עדות המזרח, אבל האשכנזים מברכים את הברכה אחרי ברכת המוהל שמברך על המילה) והכי תנינן וכך שנינו ואיתמר דאמר ר' חמא בר אבא אמר ר' יהודה קורבנא איהו סמיך ואיהו מקרב ואיהו קאים עליה המביא את הקרבן סומך ידיו ונמצא במקום, ומשתדל בהקרבתו, ובאופן זה וכתיב ונרצה לו לכפר עליו. ברא דבר נש קרבנא איהו הנימול הוא קרבן ומזבח אדמה קמיה לקרבא עליה ויש לו מזבח להקריב קורבנא שלם חביבא מכל שאר קרבנין דעלמא. (לשון הירושלמי שהביא המהר"ם אלשקר סי י"ח) משמע מזה שהמילה חשובה מכל הקרבנות, וכן מובא בזוהר הקדוש וזה לשונו פתח אידך ואמר, (שמות כ כא) מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו', תאנא למדנו כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא, כל מי שמקריב את בנו כאילו אקריב כל קרבנין דעלמא לקמיה דקב"ה, כאילו הקריב את כל הקרבנות שבעולם לפני הקדוש ברוך הוא, וכאילו בני מדבחא שלימתא קמי וכאילו בנה מזבח לפני ה'. (זוהר חלק א דף צה) ומצינו שהעיקר בהבאת הקרבנות הוא הלב והרצון וההשתוקקות לדבר ה', וכן מצינו בזוהר הקדוש וזה לשונו, ורעותא דבר נש, חשיב קמיה מכל קרבנין רצון האדם חשוב לפניו מכל הקרבנות ... קרבנא דבר נש, הקרבן שהאדם מביא בלבא ורעותא תליא.תלוי בלב ורצונו של האדם דכתיב, והתודה אשר חטא עליה. והתודה עליו. וכולא בלבא תלייא והכל תלוי בלב. נמצא שהכוונה במה שמגיש את בנו למילה צריכה להיות בכוונה גדולה ובשמחה שזיכהו לקיים מצוה גדולה וחשובה זו.והוסיף בזוהר רבי נחוניא בן הקנה אמר לחכמים. בני, חייכם, אין קרוב לפני המקום, כלבו של אדם, וניחא קמיה יותר מכל קרבנין (זהר חדש מדרש רות מאמר כשברא הקב"ה אדם הראשון)

פרק ב' י"ב י"ג -קרבן ראשית תקריבו אותם לה'.... וכל קרבן מנחתך במלח תמלח הוא אותיות מל ח' היינו שיהיה מילה בזמנה ובמועדה שיהיה בתענוג ההקרבה ובשמחה גדולה ולא תשבית את הברית, רק חמץ ושאור תשביתו מאנוש זכרם, אבל הברית, יהיה על קרבנך, ולא תשבית ברית מלח, מנחה היא דורון ומתנה שמקרב להקב"ה השכינה כביכול ומי שמסתכל בתיבת מנחה מורה על זה, (ספר דגל מחנה אפרים - פרשת ויקרא ד"ה קרבן)

פרק ד' ז'-...בעשור לחדש ביוה"כ נמול אברהם, כתיב ביום בכפורים כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה וכאן הוא אומר בעצם היום הזה נמול אברהם, הוי יודע כי ביום הזה נמול אברהם אבינו. ובכל שנה ושנה הקדוש ברוך הוא רואה דם מילתו של אברהם אבינו ומכפר על עונותיהם של ישראל שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם ובאותו מקום שנמול אברהם ונשאר דמו, שם נבנה המזבח, ולכך כתוב ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה ומבואר בחז"ל (זבחים) מה תלמוד לומר פר מדוע הוזכר פר בפסוק, לימד על פר יום הכיפורים שטעון מתן דמים ליסוד, דברי ר' עקיבא. וזה הכוונה על זכרון שפיכת הנשאר מדם מילת אברהם ביום הכפורים על יסוד זה.(פרקי דרבי אליעזר פרק כח)

ויראו המלחים את כל הנסים והאותות והנפלאות הגדולים שעשה הקב"ה עם יונה ועמדו והשליכו איש אלהיו שנא' משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו וחזרו ליפו ועלו לירושלים ומלו את בשר ערלתם שנא' (שם ה) וייראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים וכי זבחו זבח אלא ברית מילה שהוא כדם זבח ונדרו כל איש מהם להביא את בניו ואת כל אשר לו לאלהי יונה ונדרו ושלמו ועליהם הוא אומר את הגרים גרי הצדק: (מדרש תנחומא ויקרא פרק ח)